<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ז</h1>
<h2>דף לב.</h2>
לבאר בו ענין תשע ברכות של ראש השנה הקבועות בתפלת מוסף וענין נסח שלהן, ולבאר בו גם כן שאר תפלות היום. כבוד אלים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר, שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר, הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסאו [משלי כ"ה], מצד שכון שלמה החכם לגלות בזה החלק מן הספר דברים נסתרים, ולהרחיב נקבי המשכית ברמזים וחידות גם ביתר ממה שלא כיון בשאר החלקים, כיון להודיע שחמר הדברים אשר יסבב שכלו עליהם הנה הם דברים נכבדים ונעלמים, והחל המחבר ספורו ואמר [שם], גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה, ורצה במלת גם, להורות שאע"פ שאנשי חזקיה הם המעתיקים שלמה בעצמו הוא היה המוליד לדברים ההם, והכונה בזה להודיע הענין בכל סבותיו, שזה גם אחד מתנאי כל מחבר ספר או לומדו לדעת מוליד הדברים, והוא הסבה הראשונה שבארבעת סבות כל דבר שהם, הפועל והחמר והצורה והתכלית, שידיעתן הכרחית בכל נודע, כמו שתניח על דרך משל מלאכת הסכין, שסבותיו הם הנפח אשר הניע שכלו למלאכת הסכין, והחמר, ר"ל חמר הברזל אשר ממנו יעשה הסכין, כי החמר הוא הדבר אשר עליו יסבב המניע פעולתו, והצורה, ר"ל הנחת צורת תכונתו, והתכלית, והוא הדבר שהסכין נעשה בגללו, וכן בידיעת הספר הפועל הוא החכם המניע שכלו להוליד הדברים ולאמתם, והחמר הוא כלל הענין אשר בו יסבב החכם סברותיו ודבריו, והצורה היא צורת הספר וסדור חלקיו, והתכלית הוא ידיעת התועלת, ואל הודעת הסבות כיון הנה להודיע המוליד והנולד, ואמנם הצורה והתכלית יתבארו למבין התפשטות משליו והמשכות חידותיו, ובאו הנה הדברים על ההקש המורגל בדבריו דבר דבור על אפניו, צרף תחלה כבוד מלכים לכבוד אלים, על דרך נגלה סובב על ציר מוסריו ליקר כבוד המלך עד נשים משטרו בארץ בדמיון כבודו ית', שכמו שכבוד עליון לא יושג והוא נעלם עם הראותו, כמאמר החכם נצחנו בנעימותו ונעלם ממנו לחזק הראותו, כן ראוי עלינו לבל נשים גבול במעלת המלך ובכבודו רק להיות כבודו אצלנו לאין חקר והוא אמרו, שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר, כי הראשון, ר"ל תת גבול במעלתו ית' הוא נמנע בחקו ית', והשני ראוי להמנע מצד המוסר, ויש מי שפרש באמרו כבוד אלים הסתר דבר, רוצה בו שכבוד האל אמנם הוא במערכי הלב, כי ההאמנה, כמו שבאר הר"ם ז"ל, אינה הענין הנאמר בפה אבל היא אמנם הענין אשר יצוייר בנפש, אבל כבוד מלכים הוא בהודיע כבודו, וכן יש שבאר כבוד אלים הסתר דבר, כי הוא יראה ללבב הוא יודע תעלומות לב, והכבוד הנסתר הוא אצלו מגולה, אבל האדם יראה לעינים, לא יכיר טוב השכל עד יגלהו לפניו השליח הנאמן הוא הלשון הערב כאמרם ז"ל, לב חכם ישכיל פיהו [משלי ט"ז], לבו של חכם מלא חכמה מאן מורי עלוי מאן משכיל עלוי פיהו, והנכון שהוא ע"ה הזהיר האדם לבלתי לכת בגדולות ממנו ושלא לחקור במופלא, ורצה בזה שלא להשתדל במה שנמנע בחקו ואל יהרוס לראות במקום שאין עינו של אדם שולטת בו, על דרך אחד ממשלי הערב שאמרו, רוב החריצות במה שלא תעזרהו ההצלחה לא יועיל אבל יזיק, ועל דרך זה פרש החכם ר' משה קמחי ז"ל אמרו ולב מלכים אין חקר, כלומר גם המלכים אשר מחקם לבקש חכמה לא ימצאו חקר ענינו כמאמר, [איוב י"א] החקר אלוה תמצא.
ואצל אבי העזרי גם כן באור באמרו [תהלים ק"ד], אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, כלומר כמו שהמלבוש יכסה עצם לובשו עם שימנע עצם הנלבש, כן אמר על דרך משל שההוד וההדר אשר לבש ימנעו עיני האדם מראות בו, ומזה הצד אצלו גם כן ייחסו לו ית' לבוש הגאוה, כי הגאוה תרחיק ותבדיל בין בני האדם ובין בעלה, כאלו אמר שהוא לובש הגאוה עד שיירא כל אדם מהביט אליו, כל זה דרך משל להורות המנע הראות ממנו, וכבר בא המשל בדברי הנביא חד הראות באמרו [ישעיה ו'], בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו, באה מלת פניו על סבת מציאותו ומלת רגליו על מסובבו, ועל זה הצד רמז אצלי במה שאמר ר' אליעזר בן הורקנוס [בפרקי דר"א פ"ג] שמים מהיכן נבראו מאור לבושו לקח ונטה כשלמה והיו נמתחין והולכין, שהם אמנם מסובבי הדברים הנסתרים והנעלמים וקראם לבושו על דרך זכירת קנינו.
ונשוב לדברינו והוא, שהנביא אמר שהשגת פניו ורגליו נעלמת ונסתרת כדבר מכוסה, ואמרו ובשתים וגו', רוצה בו לשתי סבות, כאלו אמר שבשתי סתרים יסתיר הדבר כי הכנף מלה משותפת ואחד מפניה הוא ענין סתר, והשתי סבות הם אחת מצדם ואחת מצדנו כמו שבאר הרב ז"ל, ואמנם בשתים יעופף, שהעופפות אמנם הרמז בו על מהירות פעלתו ברצון מצוהו הוא לשתי סבות גם כן שלמות גבורתם להמציא עלוליהם והכנת העלולים לקבל הכח, והוא הרמוז אצל קצת מפרשים באמרו [תהלים ק"ג] גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, בא ענין גבורי כח על הסבות וענין לשמוע בקול דברו על עלוליהם, ועל זה אמרו במסכת חגיגה [י"ג ע"ב], לאחר שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות, וזה שלא נמצאת בנו ההכנה המחויבת לאלו הענינים, ובהמנע האחת הזכיר מניעת בת זוגה עמה, ואמר דרך משל שהדברים אשר בהם היינו ראויים להשיג נתמעטו ממנו והוא הכונה באמרם [שם], כי אמעוט אותן שאומרים שירה, ולהמשך זאת המליצה פרשו רבים ענין אמרם ע"ה [לעיל י"ז ע"ב] מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור וכו', וזה כמו כמו שנודע בקשת אדון הנביאים אליו ית' ומענהו אצלו אליו, והורו בזה ענין הסתרו והעלמו ולא השיגו רק מצד מה שתראה באמרו [שמות ל"ד], ויעבור יי על פניו וגו', והוא אמרם [לעיל שם] עשה לפני כסדר הזה וכו', כלומר עד פה תבא, וענין אמרו כשליח צבור, אשר עיני כל ישראל עליו ונגלה להם מצד קולו ומצד הנהגותיו לא מצד הראותו אליהם כלל, והוא הכונה באמרו [משלי כ"ה] כבוד אלים הסתר דבר, ואצל קצת מפרשים באור בזה שכבודו ית' אמנם הוא בידיעת הדברים הנסתרים כאמרו [שמות ל"ג], ואדעך למען אמצא חן בעיניך, יורה שהידיעה על תכלית היכלת הוא אמנם מציאות החן בעיניו ית', וכבר הניח שם מלת כבוד גם כן באמרו [שם] הראני נא את כבודך, ואמר שכבודו בידיעת סתרי הדת הנודעים אם מדרך המופת והקבלה אם מצד הקבלה לבד, כמו שבארנו שלא תשלם האמונה בלעדיה, אבל כבוד מלכים אמנם הוא בידיעת הנגלה מעניניו, ואחר זה נעתק החכם לתת לים דרך ובמים עזים נתיבה, ר"ל להודיע דרך לידיעה איך יגיע האדם אליה והוא אמרו, [משלי כ"ה] הגו סיגים מכסף, והוא משל על בחינת השקר מן האמת, או יכון להשלימו במדותיו, ולנער מקרבו כל סיג וכל מסך, עד שלא יהא לו מונע בלמודו עד שידע סוד המציאות כלו, ומתוכם יבחן מציאותו ית' ושאר פנות האמונה והוא מה שאמר דוד ע"ה גם כן, [תהלים כ"ו] צרפה כליותי ולבי כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך, בקש ממנו לצרף ענינו עד שלא ישאר במזגו דבר מונע, וההוראה על היותו מבקש זה להגעת השלמות הוא אמרו והתהלכתי באמתך, והוא אמרו גם כן סמוך לזה [שם], יי אהבתי מעון ביתיך וגו', מצד שמתכונת הבית יתבאר לו סדר המציאות כלו ואז יגיע אל המבוקש, והוא שדרשו ז"ל, [תנחומא פקודי ב'] יי אהבתי מעון ביתיך וגו', למה אהבתי מעון ביתיך וגו', מפני שהוא שקול כנגד כל העולם, רצה בו שהמתבונן במלאכת בית יי אם מלאכת המשכן אם מלאכת המקדש יתבאר לו מתכונתו ותכונת מה שבתוכו סדר המציאות כלו על דרכים אמתיים, ינצח בהם כל חולק וכל סותר, ויתבאר לו תכלית הכונה כלה, במה שהקדים בה מלאכת הארון להורות שתכלית הכונה בבריאתו אמנם להקש אל השלמות הוא והוא הכונה בכל והוא אמרם, מלמד שכל המשכן לא נעשה אלא בשביל הארון, וזה רמז אצלי באמרם [בראשית רבה א' א'] מלמד שהיה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, ר"ל שבבריאתו העולם מעיין אל שלמות התורה בראו, ר"ל שהיא הכונה לבד בבריאתו, ולהיות השלמות תכלית כל שאר הכונות, והוא על דרך מה שאמרו בבבא בתרא [ע"ה ע"א] על חירם מלך צור לרוב גאותו, בך נסתכלתי ובראתי את האדם נקבים נקבים ואיכא דאמרי בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון, והעקר בשתי הלשונות על השפלת מדת הגאוה, כי מי שיראה עצמו מצד ראשיתו ומצד אחריתו לא תתכן לו מדת הגאוה, ואם אמצעי שלו משובח הנה הוא אולי פוסק כמעט לשעתו ואין להתגאות עליו.
ונשוב לדברינו והוא מתכונת מה שבו יתבאר לו גם כן סדר המציאות בכלליו ופרטיו ויקדש את השם בו ובמה שבתוכו, ועל זה הדמיון אמרו ז"ל [שמו"ר ל"ה ו'] למלך שהיו לו אותונין נאין אמר לעבדיו עשה לי כמותן אומר לו וכי יכול אני לעשות כמותן אומר לו אתה בסמניך ואני בכבודי, והוא רמז הנבואה שבאה ליחזקאל באמרו [יחזקאל מ"ג], ואתה בן אדם הגד לבני ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומבואיו וכל צורותיו וכל חקותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורותיו ואת כל חקותיו ועשו אותם, וזה מצד מה שנודע איך טעו בזמנו בעבודת השמש וקצת הגלגלים כמו שיתבאר, ואמר שיתבוננו בענין הבית, ואמרו ומדדו את תכנית, הוא ציור המשלי על הפלגת עיון, ולו חכמו יכלמו מעונותיהם בראותם כי לא מעבר לים הוא אבל בביתם ימצאו מה שילמדם להועיל אם יתבוננו, ואמר ואם נכלמו מכל אשר עשו, כלומר אם ישובו ויסירו מעליהם הדברים המוטעים וישתדלו בלמוד על צד נכון, צורת הבית וגו', וכל צורותיו וכל חקותיו וכל תורותיו הודע אותם, הרמז באלו המלות אצלי הוא על צד מה שכבר בארתי שהאמנת המבוקש אמנם הוא על ארבעה פנים לא תשלם האמנה בהעדר אחד מהם, וכלל במלת צורותיו כל מה שצורתו נראית, ר"ל שענינו מבואר אם מצד השגת חוש אם מצד מושכל ראשון, וכלל במלת תורותיו הדברים הנודעים במופת מצד הוראה ולמוד, וכלל במלת חקותיו הדברים הנודעים מצד הקבלה לבד, כמו שבארנו ברמוז בענין שבת הנאמר עליו [שמות ט"ו] שם שם לו חק וגו', ואמר שמתכונת הבית וסדורו וחלקיו ועניניו יתבאר לו כל מה שיבוקש באמונה, אם הדברים המתבארים על דרך הקש אם הנודעים על דרך הקבלה לבד, ואמר שבהשתדלותם בלמוד עם הסרת המונעים ישיגו ידיעת זה, זה הוא אמרו ואם נכלמו וגו' צורת הבית וגו' הודע אותם, וממה שיחזק פירוש זה אצלי אמרו הגד לבני ישראל את הבית, וכן על הצורות והחקים והתורות והודע אותם, ולא אמר הראה לישראל את הבית, ולא על הצורות, והראה אותם, להודיע שאין הדבר תלוי בראית הבית, אבל בהגדת החכם להם והודעתו אותם כונת הענין, זהו הנראה לי במלת צורה וחק ותורה והגדה והודעה, ואם לא כן לא יפול יפה לשון חק בתכונת הבית וכל כליו, ועל זה הצד אמר [תהלים כ"ו] אהבתי מעון ביתיך, להורות היותו מכוין בזה אל השלמות, ויעד הקדמה לזה הסרת המונעים והוא אמרו [שם] צרפה כליותי ולבי וגו', על דרך אמרו הנה [משלי כ"ה] הגו סיגים מכסף, וכן אצלי ביאור אמרו הנה [שם] הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו, כי כמו שהמלך מונח להנהיג כלל העם כן כל אדם מונח על הנהגת גופו בכלל, וכבר נודע שהמלכות שלשה מינים סדור המדינה וסדור הבית וסדור הגוף, וכלם צריכים אל הנהגה מעולה, ואמנם סדור הגוף הוא צריך אל הנהגה יותר תמידית ויותר רבת הגדרים להיות כל אדם קרוב אצל עצמו ונוטה אחר רצונו ולא יכיר בשגגתו, ועל צד המליצה אני אומר כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו [נגעים פ"ב מ"ה], שלו אינו רואה אבל הוא רואה של אחרים [פסחים כ"ט ע"א], וכבר קראו המנהיג הישר בזה גבור כאמרם ז"ל [אבות פ"ד מ"א] איזהו גבור וכו', וכבר המשילו זה [נדרים ל"ב ע"ב] לסדור המדינה כמו שנודע במשל הנשוא על אמרו פסוק [קהלת ט'] עיר קטנה וגו', וכמו שראוי למלך לבער כל יועץ מדיח ומשקר מקרבו ומעצתו כן ראוי לכל אדם לבער מקרבו כל סיג מונע, והוא אמרו אצלי הגו רשע וגו'.
וכן אצלי ביאור מאמר דוד [תהלים ע"א], אלי פלטני מיד רשע וגו' ואמרו אחריו [שם] עליך נסמכתי מבטן, הכונה בו אצלי, כלומר שעקר הכונה ביצירתי היתה לעבודתך, אלא שמנעוני מונעים באים מחוץ אשר לא הכונה בהם, והוא שקראם הנה סיגים שהם דברים מעורבים בכסף לא שיהיה מכלל הכסף, וכבר בארנו הכונה באמרו [קהלת ט'] ובא אליה מלך גדול, כלומר כאלו בא מחוץ לא שיהא הוא מכוון לעצמו, ואמר אחר זה שעם היותו כמעט נואש מן הכפרה לרוב עונותיו, ושאויביו חשבוהו נמכר לצמיתות לא יגאל עוד באה לו הסליחה עם רוב התפלה וטוב הכונה, והוא אצלי אמרו, [תהלים ע"א] כי אמרו אויבי לי וגו', לאמר אלהים עזבו וגו', ואני תמיד איחל והוספתי על תהלתך, כלומר שלא נואשתי מטוב, הוספתי בתפלה ובתהלה תוספת על תוספת, ובזה הועילתני התשובה והוא אמרו [שם], ומתהומות הארץ תשוב תעלני, קרא השתקעו ברוע המעשים תהומות, ואמר שעם היותו נשקע ומטמע במגורות נתקבלה תשובתו עם רבוי התפלות, ומזה הצד היתה הכונה להוסיף ולהרבות בתפלות בזמן התשובה רבוי אחר רבוי, למעט ולהשפיל גאות היצר ולהשליט רוח המושל ביושר, להיות מלכותו מלכות כל עולמים שולטניה שולטן עלם ומלכותיה לעלמין לא תתחבל, כל שכן בזה היום הנכבד הנועד לתשובה כללית כמו שבארנו, שראוי לחדש תהלות ולהוסיף בתפלות תוספת ארוך, ומפני זה באה התקנה להוסיף בברכות ברמיזות ובהערות מולידות תכלית התשובה עם התבונן בקצת עניניהם ותאריהם השלמות המבוקש באמונה מהם תוספת ברכות שלש, ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות, אולי הערה אל מה שרמזנו בתקיעות על דעת קצת חכמים, וכן מספר הפסוקים שלש של שלש שלש כמו שיתבאר, ואצלי הערה גם כן בהיות העשירי מצוה להשלימו בשל תורה, להיותה הנכבד שבחלקים, העשירי יהיה קודש ליי, כענין הרמוז ביום העשירי אשר הוא תכלית כל הסדור כמו שיתבאר, וכן הערה אצל קצת מפרשים בהזהר שלא להזכיר פסוקים של פורענות, רק ענינים יורו על שלמיות, שאין הכונה על העצבון ומרירות, רק על הרעדת הנחש המשיא והזהר מנשיכתו ולשמוח על הצלחת חפץ השם בידו, והוא שאמר על זה היום בנבואת עזרא [נחמיה ח'], ואל תעצבו כי חדות יי היא מעוזכם.
ומעתה ראוי עלינו לבאר בפרט תוספת התפלות על איזה צד ועל איזה נסח ועל איזו תכונה, וענין הפסוקים במספרם ובענינם אחת לאחת ונאמר, שכבר התבאר בתלמוד בהרבה מקומות על כל שבת ושבת ועל כל יום טוב ויום טוב שמבטלין בהם תפלת שמנה עשרה, מפני שלא נהגו לשאול בהם צרכי שעה, אלא שיהיו כל התפלות שבהם שבח והודאה למי שאמר והיה העולם, ובענינם רמז והתעוררות להשגת המבוקש ושאלת חיי עולם, וכבר באה התכונה להתפלל בהם שבע ברכות והם, שלש ראשונות ושלש אחרונות, ר"ל בשלש ראשונות, אבות וגבורות וקדושת השם, ובשלש אחרונות, עבודה והודאה ושים שלום, וקדושת היום באמצע, כנסח ישמח משה בשבת שחרית, ותכנת שבת במוסף, ובימים טובים אתה בחרתנו ויעלה ויבא והשיאנו בתפלת ערבית שחרית ומנחה, ובמוסף שלהם אתה בחרתנו ומפני חטאינו והשיאנו ומזכיר בהם ענין היום של פסח בפסח, ושל עצרת בעצרת, ושל חג בחג, מוסף על כל אלו מוסף של ראש השנה שמתפללין בו שלש ברכות אחר קדשת היום, והם מלכיות זכרונות ושופרות, אלא שברכת מלכיות נכללת עם ברכת קדשת היום, ר"ל שאין לקדשת היום חתימה בפני עצמה ולמלכיות חתימה בפני עצמה, אלא שאחר שסיים קדשת היום אינו חותם בה ומתחיל ברכת מלכיות, ר"ל על כן נקוה לך, וחותם בשתיהם, ר"ל בענין מלכות וקדשת היום, ונסח החתימה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ענין מלך על כל הארץ לחתימת ברכת מלכיות, וענין מקדש ישראל ויום הזכרון לחתימת קדשת היום, ואחר כך מתחיל ברכת זכרונות וחותם בה לשון זכירה, ונסח חתימתה זוכר הברית, ואחריה ברכת שופרות וחותם בענין תרועה, ונוסח חתימתה שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ואחריה שלש אחרונות, נמצאו תשע, שלש ראשונות ושלש אחרונות ושלש אמצעיות, שקדשת היום ומלכיות אינן אלא אחת אחר שחתימה אחת עולה לשתיהן, וכשמתפללין מתפללין כלם בכריעה בכל הברכות, על הדרך שאמרו במסכת ברכות [ל"ד ע"ב], מלך כיון ששחה שוב אינו זוקף, ומפרשים טעמא מפני שהמלך נדון בכל יום, הילכך שאר העם שהוא נדון בראש השנה וביום הכפורים מתפללין כל התפלה בשחיה, ואחר שהתפללו בלחש מתפלל שליח צבור ותוקעין על סדר ברכות, אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדשת השם וקדשת היום וכולל מלכיות עם קדשת היום, ר"ל שאומרה קודם שיחתום בברכת קדשת היום, ומנהג להפסיק בין קדשת היום למלכיות בתקיעתות של מלכיות ואחריהן ברכת מלכיות, וחותם בשתיהן, כמו שכתבנו, ותוקע קשר"ק, ומנהג להתחיל אחר תקיעה בתקיעתות של זכרונות ואחריהן ברכת זכרונות ותוקע קש"ק, ומנהג להתחיל אחר תקיעה בתקיעתות של שופרות ואחריהן ברכת שופרות ותוקע קר"ק, ואומר מיד ברכת עבודה והודאה ושים שלום וברכת כהנים, ויתבאר כל זה ממה שאמרו במשנה סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדשת השם וכולל מלכיות עם קדשת השם ואינו תוקע קדשת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע דברי ר' יוחנן בן נורי אמר לו ר' עקיבא אם אינו תוקע במלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדשת השם וכולל מלכיות עם קדשת היום ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע, זה לשון המשנה, וכבר נודע בכל התלמוד הלכה כר' עקיבא מחברו, וכענין שבארנו.
ואלו השלש ברכות שהזכרנו, ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות, מעכבות זו את זו כתקיעות עצמן, הן וסדורן, ר"ל שאם התפלל ברכת מלכיות וזכרונות ולא התפלל של שופרות לא יצא כלל, והרי הוא כמי שמתפלל חצי תפלה, וכן אם הקדים זכרונות למלכיות או של שופרות לזכרונות לא יצא, כעין מה שבארנו בענין התקיעות שאם הקדים תרועה לתקיעה לא יצא וכל שכן אם לא תקע כל התקיעות שחייב בהם, ואין סדור הברכות דומה לסדור הסמנים, שלא הקפדנו בהקדמת סימן אחד לחברו, שסמני התקיעות מן התורה אחד הם ומצד ספק שנולד לנו בהן אנו מוסיפין בהם ומשנים מטבע של זה מחברו ומה לנו בקדימתם, אבל הברכות שהם מטבעות חלוקים מעקרם ושהקפידו חכמים בסדורם סדרם מעכב כמו שמעכב בתקיעות סדר תקיעות של סימן אחד, ויתבאר זה ממה שאמרו [ל"ד ע"ב] תקיעות אין מעכבות זו את זו ברכות אין מעכבות זו את זו תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות זו את זו מאי שנא כדרבא דאמר רבא אמר הקב"ה לישראל אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופרות, זהו לשון השמועה, ובאורה תקיעות וברכות של שאר ימים שתוקעין בהם ושמוסיפין בהם ברכות בתפלה, כגון של תעניות שהיו תוקעין ושהיו מוסיפין שש ברכות בתפלה, אותם התקיעות ואותם השש ברכות אין סדרם מעכב, אלא אפילו בקדימת תרועה לתקיעה או בברכות אחת לחברתה יצא, והוא שיצא ידי כלם, ר"ל שיברך את כלם, אלא שבתקיעות של תענית יש מי שסובר שאף בתקיעה ותרועה יצא ידי הסימן בשל תעניות, אבל בברכות אין בהם חולק אע"פ שאין סדרם מעכב מכל מקום אם גרע מהם לא יצא, ובברכות שמנה עשרה של כל השנה אף הסדר מעכב בהם כמו שאמרו בתלמוד מגלה [י"ז ע"ב], שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה על הסדר ביבנה, וכבר סמכוה מן המקראות כמו שדרשו שם, אבל תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו מן הטעם שפרש בהם והוא, שראוי לומר ברכת מלכיות תחלה, ומכיון שסדר ברכות מעכב סדר התקיעות גם כן מעכב, ויום הכפורים האמור במשנה זו רוצים בו על יום הכפורים של יובל שהיו שם תקיעות וברכות, ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות, כיום ראש השנה עצמו כמו שאמרו [לעיל כ"ו ע"ב] בפרוש, שוה היובל לראש השנה לתקיעות ולברכות, אבל ביום הכפורים של כל שנה ושנה אין בו מקום לדברי משנה זו כלל, אם לתקיעות הרי אין שם תקיעה מתקנת חכמים, אם לברכות הרי אין שם אלא שבע ברכות כשאר ימים טובים, ומסדר שבע ברכות לא הוצרכנו ללמוד שהסדר מעכב בהן, שהרי ברור לנו כן אף בשמנה עשרה שבכל יום, ולא הוצרכנו ללמוד כך אלא בברכות מחדשות כגון אלו.
ואע"פ שפרשנו שהברכות מעכבות זו את זו וכן התקיעות על הדרך שבארנו, מכל מקום אין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות, אלא אם תקע ולא ברך, ר"ל שלא התפלל תשע ברכות, או שברך ולא תקע יצא ידי חובת מה שעשה, אם לתקיעה תקיעה אם לברכות ברכות, אלא שלכתחלה צריך שיהו התקיעות על סדר הברכות, ולא עוד אלא שהיחיד תוקע לכתחלה אף שלא על סדר ברכות, יתבאר זה ממה שאמרו במשנה, מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר, פרוש שהתפלל תשע ברכות ולא היה לו שופר כדי לתקוע בו על סדר ברכות, תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים, זהו לשון המשנה, ודקדקו עליה בגמרא, טעמא דברך ואחר כך נתמנה לו שופר הא אי הוה ליה שופר מעקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו אמר רבא לא אמרו אלא בחבר עיר, פירוש לא אמרו להצריך לכתחלה את השומע לשמוע את התקיעות על סדר ברכות אלא בצבור, ואע"פ שלשון משנתנו נראה שביחיד הוא מדבר שהרי אמר מי שברך וכו', כבר פרשוה רבים על צבור שברך, ויש שפרש על שליח צבור, ומכל מקום בצבור היא נשנית, ולא עוד אלא שיש מי שפרש שהיחיד אסור לתקוע על סדר ברכות, לא שיתקע הוא בעצמו מפני הפסק תפלה, ולא אף על ידי אחר שמא יטעה בתפלתו, מה שאין כן לחוש בצבור שכבר התפללו בלחש, והביאו סעד לדבריהם ממה שאמרו [ל"ה ע"א] אמר ר' אלעזר לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל ואמר רבא מסתברא מילתיה דר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים, פירוש תפלה הבאה מזמן לזמן, אבל שאר ימות השנה לא צריך, ומאחר שהוא אומר שצריך להסדיר כל תפלה שאינה שגורה כל שכן שאין לו לתת מקום לערבבה, וכן יתבאר שאין הברכות מעכבות את התקיעות ולא תקיעות את הברכות ממה שאמרו, מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ואע"ג דהא ודאי והא ספק, זהו לשון השמועה, ובאורה שיש באחת מהן מי שהוא בקי לתקוע ואינם יודעין להתפלל תשע ברכות, ובאחת מהן יש מי שיודע להתפלל ולהוציא את שאינו בקי ואין בו שופר לתקוע בו, הולכין למקום שתוקעין, ומה שאמר אע"ג דהא ודאי והא ספק, פירוש אע"פ שמברכין בה יש בה בודאי מי שיודע לברך, ר"ל להוציא את שאינו בקי ידי חובת תשע ברכות אבל אין שם תוקע, ובשניה ספק יש שם תוקע או אין שם ואין שם יודע להוציא ידי חובת תשע ברכות, הולך לשניה, שהתקיעה מן התורה והברכות מדברי סופרים, וכבר אמרו ספק תורה גדול מודאי של דבריהם מכל מקום למדנו לפי דרכנו שאין תקיעות מעכבות את הברכות כמו שכתבנו.
וממה שצריך לבאר הוא, שיחיד שרצה לצאת בברכות אלו על ידי שליח צבור אע"פ שהוא בקי רשאי, והוא שיעמוד שם וישמע הברכות מפי שליח צבור מתחלתן ועד סופן, ויתבאר זה ממה שאמרו [ל"ג ע"ב] כשם ששליח צבור חייב כל כך יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם, ופרוש המשנה כשם ששליח צבור חייב בתשע ברכות כך כל יחיד ויחיד חייב, ר"ל שאינם יוצאים ידי חובתם בשמיעתם מפי שליח צבור, ור"ג אומר ששליח צבור מוציאם ואין צריכין להתפלל, ובגמרא אמרו על זה אמרו לו חכמים לר"ג לדבריך למה צבור מתפללין, אמר להם כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו, אמר להם ר"ג לחכמים לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה, אמרו לו להוציא את שאינו בקי, אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי, ופסק ר' יוחנן בהדיא כר"ג בשל ראש השנה ויום הכפורים, ובאר שם הטעם משום דנפישי קראי, ועשו את הבקי כשאינו בקי, ומתוך מה שהבנתי מדברי הרב ר' אשר נראה שאין שליח צבור מוציא בראש השנה אלא באותם הברכות הנוספות, ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות, אבל שבע ברכות, ר"ל שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדשת היום וקרבנות מוסף באמצע כל יחיד ויחיד צריך להתפלל אותן, ואין הבקי יוצא בהן על ידי תפלת שליח צבור, כמו שפסקנו בשאר ימות השנה שאין שליח צבור מוציא אלא את שאינו בקי לא את הבקי, והם דברים מחדשים ולא נראו לי משרש הגמרא, והרב ר' יצחק אבן גאיית גם כן ראיתיו שהביא סברא זו בשם גאוני הישיבה, והביא תשובות חבלות חבלות, וכלל דבריו לפי מה שנראה מתשובותיו הוא שאף בכלם הוא יוצא בשל שליח צבור, וכתב הראב"ד ז"ל שלא הביא הגאונים כך לומר שיפרשו בדברי ר"ג שלא פטר הוא אלא באותם השלש, שלא נפל הספק בדברי ר"ג לפקפק בהם שלא יפטור בכלם, וודאי כשם שהיו חכמים מחייבים לגמרי כך היה ר"ג פוטר לגמרי, אלא שהיו מחזיקים בכך דרך פשרה וכעין הכרעה, שמאחר שאין הלכה כר"ג בשאר ימות השנה לא היו רוצים לפטור את עצמן מן השבע ברכות, אם כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו אם כדי שלא יפטרו מהם בלא תפלה, זהו ענין דבריו, וזה פשוט ומבואר, ר"ל שדעת רשב"ג לפטור את הכל, ואיני רואה מקום פקפוק בזה שהרי הוא אף בשאר ימות השנה פוטר בכך, ודברי הרב ר' אשר נראה שמסכימין לדעת הראב"ד ז"ל, והמנהג נאה ומקבל, אלא שעכשו נהגו כלם להתפלל תשע מפני שנהגו להיות שליח צבור מאריך בפיוטין ואין שאר צבור יכולין לכון דעתם בתפלתו מתחלה ועד סוף, שלא פטר ר"ג את הבקי שלא ארעו אנס אלא אם היה שם וכיון דעתו מתחלה ועד סוף, ואין חלוק בזה בין בקי לשאינו בקי, אלא אין שליח צבור מוציא את שאינו בקי בכל השנה ואת הבקי בראש השנה וביום הכפורים אלא אם כן באו לבית הכנסת וכונו לבם לתפלתו מתחלה ועד סוף, אלא שהקלו על עם שבשדות שאינם בקיאים מפני שיש בהם צד אנס ואינם יכולין לבא לבית הכנסת, ומפני זה הקלו בטרחם להוציאם בכל מקום שהם, אבל של עיר אע"פ שאינן בקיאין לא פטר בכך, ועם שבשדות אלו היו בקיאין גם כן לא נפטרו אלא בכך, וכן כתב הר"א ז"ל, אלא שחזקה על עם שבשדות שאינן בקיאים, וזהו באור אמרם לא פטר ר"ג אלא על עם שבבית הכנסת ועם שבשדות אבל כלי עלמא דשכיחי בעיר לא, ובתלמוד ירושלמי [ה"י] אמרו אמר ר' יהודה צפוראה בשם ר' יוחנן הלכה כר"ג בהלין תקיעתא והוא שישנו שם מראש תפלה.
ואע"פ ששליח צבור מוציא את היחיד ידי חובה כמו שכתבנו, דוקא שליח צבור, אבל שאר יחידים אין מוציאין זה את זה והוא שאמרו [ל"ד ע"ב] יחיד שלא תקע חברו תוקע לו, יחיד שלא ברך אין חברו מברך לו, פירוש יחיד שלא יצא ידי חובת תקיעה חברו היחיד תוקע לו ומוציאו, שלא אמרה תורה בשופר ותקעתם לכם שנדרוש בו תקיעה לכל אחד ואחד, כמו שדרשו בלולב שנכתב בו [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם, עד שדרשו בו [סוכה מ"א ע"ב] לקיחה לכל אחד ואחד, שלא נכתב בו אלא [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה ויום תרועה [במדבר כ"ט], ובשמיעה יצא ידי כך, ויחיד שלא ברך אין חברו מברך לו, ואין צריך לומר אם כבר התפלל שאינו חוזר ומוציאו שהרי התפלל ואע"פ שאמרו [לעיל כ"ט ע"א] כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא, טעם הדבר מפני שחובה מוטלת על היחיד כמו שהיא מוטלת על הצבור, ואחר שאינו בקי, צריך לו שיוציאנו הבקי, שכל ישראל ערבין זה בזה לקיים המצות עם ברכותיהן, אבל בתפלה אחר שאפשר לשאינו בקי לצאת על ידי שליח צבור לא תקנו שיהא היחיד רשאי להוציאו שלא בצבור, ומעולם לא מצינו שליח לתפלה אלא אם כן בעשרה לא שיהא היחיד עושה שליח, ואפילו לא התפלל זה אין חברו יוצא על ידי תפלתו של זה, ושומע כעונה שנאמר [סוכה ל"ח ע"ב] אף בבקי, וכן בעונה אמן שהוא גדול יותר מן המברך [ברכות נ"ג ע"ב] דוקא בשומע מפי שליח צבור, ולדברי האומר אף מפי חברו, אפשר שלא הקלו בכך בתפלת ראש השנה ויום הכפורים, ויש שכתב בענין זה שלא אמרו שאין היחיד מוציא את חברו בברכות של ראש השנה אלא בשברך לעצמו אבל אם לא ברך לעצמו מוציא על דמיון ברכת הלחם וברכת היין, אלא ששליח צבור אע"פ שיצא מוציא, והרב ר' אברהם היה נוטה מתחלה לדעת זה אלא שחזר בו ואמר, שמאחר שהתפלות אינן אלא דרך בקשה ורחמים אין היחיד מוציא את חברו אף כשלא ברך לעצמו שלא אמרו מוציא אלא בהודאות כגון ברכת המצות אבל דבר של בקשה מי שצריך יבקש, וכבר כתבנוה בפרושנו בשם תלמוד המערב [ברכות פ"ג ה"ג], ושליח צבור עצמו אין מתירין בו אלא מפני שעל דעת צבור מעמידין אותו, ואף בשליח צבור עצמו לא התירו אלא בראש השנה מפני ערבוב הברכות, ואע"פ שהקשו רבים על דבריו שעל דעת זה היה להם להוציא את התפלה מכלל מה שאמרו [לעיל כ"ט ע"א] כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא וכו', אינה קושיא, שהרי היה צריך לומר שם חוץ מברכת הלחם וברכת היין והוא הדין לכל ברכות הנהנין שאם יצא אינו מוציא ואם לא יצא מוציא מה שאין כן בתפלה שאע"פ שלא יצא אינו מוציא, ואם לבך נוקפך שהיה לו להוציאה מן הכלל ולבאר בה שאע"פ שלא יצא אינו מוציא, הרי אמרו [קידושין ל"ד ע"א] אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ, וכבר יצאה מן הכלל גם כן מצוה שהיא מאותו המין, ר"ל ברכות חובה, והיא ברכת המזון, שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ולא הוזכרה שם, ואי אפשר לומר שלא יצאה שהרי אמרוה בירושלמי [ברכות נ"ג ע"ב], ופרשו בה טעם מפני שנאמר [דברים ח'] ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך.
ונשוב לדברינו והוא, ששליח צבור מוציא בראש השנה אף את הבקי, וכבר נשאל הטעם בגמרא מה הפרש בין ברכות ראש השנה לשל שאר ימות השנה שיהא שליח צבור מוציא בהן אף את הבקי, והוא אמרם ז"ל, מאי שנא ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ששליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם מה שאין כן בשאר ימות השנה אי משום דנפישי קראי הא אמר רב חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך אלא משום דאוושי כולי עלמא אי נמי משום דנפישי ברכות דכל ברכות שבתות וימים טובים שבע והני תשע, זהו לשון הגמרא בזה, ואמרם משום דנפישי קראי, רוצים בו על שיש לו לומר עשרת פסוקים מעין הברכה בכל ברכה מאותן השלש ברכות, ומה שאמר רב חננאל כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך, פרשו בו שאפילו לא הזכיר הפסוקים אלא שהיה מזכיר ענין מלכות ואומר כמו שכתוב בתורתך, וחוזר ומזכיר ענין מלכות ואומר כמו שכתוב על ידי עבדיך הנביאים, וחוזר ומזכיר ואומר כמו שכתוב בדברי קדשך, וכן בזכרונות וכן בשופרות, אינו צריך להזכיר נסח המקראות, והר"ם ז"ל נראה שפירש כיון שאמר ובתורתך כתוב, ר"ל שלא הביא אלא פסוק אחד של תורה, שהתחיל במלכיות ואמר ובתורתך כתוב והזכיר פסוק אחד של תורה והפסיק, וכן בכלם, שוב אינו צריך לכלום, ור"ש ז"ל פרשה במקראות של קרבן מוסף, שהוא ע"ה כתב בזה הלשון אמר, אילימא משום דנפישי קראי דאיכא קראי דמוסף ראש חדש וראש השנה ודמלכיות זכרונות ושופרות והא כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך מקראות הללו של מוספין ע"כ, ואין דבריו נראין שהרי מכל מקום עדין רבוי מקראות של שלש ברכות במקומו הוא עומד, והנכון כמו שפרשנו תחלה, וכן נראה דעת הרב הגדול ז"ל שהשיב במה שהגיה הרב בעל המאור על הרב אלפסי ז"ל, היאך אפשר לפסוק כדברי רב חננאל אחר שהוא חולק עם התנאים שהזקיקו להזכיר את הפסוקים אם עשרה אם שלש כל אחד לפי שטתו, כמו שיתבאר, והדין נותן עליו לתמוה לפי מה שהיה דעתו לפרש בדבריו של רב חננאל, אבל הרב הגדול כתב עליו בזה, שלא בא רב חננאל לחלוק על שום תנא מן התנאים, לא על תנא קמא שאמר עשרה ולא על ר' יוחנן בן נורי שאמר שלש, שלא מעט רב חננאל חשבון המקראות אלא המקראות עצמן, ועל כל ענין וענין הוא אומר ככתוב בתורתך ועוד כתוב בתורתך שלש פעמים, וכן בכלם, ועל דרך זה הוא אומר שיצא בין ביחיד בין בצבור אלא שמכל מקום לכתחלה צריך להזכירן, נמצא כלל סדור הברכות להתחיל במלכיות ולהזכיר ענין מלכות שמים ולהזכיר עליו המקראות או שיאמר בכלן כמו שכתוב וגו', אלא שלכתחלה צריך להזכיר המקראות כמו שכתבנו, וכן לכתחלה צריך להזכיר עשרה פסוקים בכל ברכה, שלש שלש של תורה ושל נביאים ושל כתובים ואחד מן התורה להשלים בו, אלא שאם השלים בנביא, ר"ל שלא הזכיר אלא התשעה פסוקים ולא השלימם בשל תורה כלל יצא, וכן אם לא הזכיר אלא שלשה פסוקים בכל ברכה, אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים, יצא.
ופסוקים אלו שהוא מזכיר אינו מזכיר בהם פסוק של פורענות אלא אם כן הוא פורענות של אומות העולם, וכן אינו מזכיר פסוקים שלא נאמרו במקומם אלא ליחיד, ואע"פ שהוא נאמר לטובה, וכן אינו מזכיר פקדונות במקום זכרונות, אע"פ שמכח הלכה ראוי לפסוק שהפקדונות הרי הן כזכרונות, מכל מקום נהגו העם שלא להזכירם, זהו סדור ענינם דרך כלל, ויתבאר כל זה ממה שאמרו במשנה אין פוחתין מעשרה מלכיות ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש יצא, ופרשו בגמרא דבריו של ר' יוחנן בן נורי, שאין דעתו לומר שלש מן התורה שלש מן הכתובים שלש מן הנביאים, אלא שלש מכלם, ופסק רב יהודא בגמרא הלכה כר' יוחנן בן נורי, ולא חלק רב חננאל [להלן ל"ה ע"א] כלל כמו שבארנו, והוא שתמצא לרב פאסי ז"ל שהביא דברי מי שפסק כר' יוחנן בן נורי ודברי רב חננאל כלם כאחד ופסק את שתיהן, וכן מה שכתבנו בנסח זכרון המקראות שאינו מזכיר של פורענות יתבאר ממה שאמרו במשנה, אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות, ופרשו בגמרא מלכיות כגון [יחזקאל כ'] חי אני נאם יי אם לא ביד חזקה וכו', פקדונות הרי הן כזכרונות כגון [בראשית כ"א] ויי פקד את שרה, [שמות ג'] פקד פקדתי אתכם, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינן כזכרונות, וכבר נשאל בגמרא לר' יוסי על ענין ויי פקד את שרה, שהרי מכל מקום זכרון יחיד הוא, ובא התרוץ שמאחר שנתבשרו בלידתו בפקידת רבים ונתקימה הרי הוא כמי שנאמר לרבים, ולשון התלמוד כיון דאתו רבים מינה כרבים דמי, אלא שמכל מקום אע"פ שברור לנו בכל התלמוד ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, נהגו כל העם כר' יהודה, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל, ומה שהוצרכנו להשלים לכתחלה בשל תורה, יתבאר מלשון הגמרא על מה שאמרו במשנה, מתחיל בתורה ומשלים בנביא ר' יוסי אומר אם השלים בתורה יצא, והקשו בגמרא על זה השלים אין לכתחלה לא, והאמר ר' יוסי המשלים בתורה הרי זה זריז ומשבח, ותרצו דברי ר' יוסי בדרך זה, ר' יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא, וכן הלכה, וכן הקשו בגמרא היכן מצינו בתורה ארבעה פסוקים של מלכיות, ולשונם בזה, בשלמא זכרונות ושופרות איכא טובא אלא מלכיות תלת הוא דהויין [במדבר כ"ג] ותרועת מלך בו, [דברים ל"ג] ויהי בישורון מלך, [שמות ט"ו] יי ימלוך, ותרצו לדעת ר' יוסי [דברים ו'] יי אלינו יי אחד, מלכות, [שם ד'] וידעת היום והשבות על לבבך כי יי הוא האלים, מלכות, [שם] אתה הראית לדעת כי יי הוא האלים, מלכות, ומה נכבד המאמר, כי המלכות הוא אחדותו והוא המלכות על צד האמת, וזהו שנהגו להשלים במקרא של שמע ישראל.
וסדור המקראות, של תורה ואחריהם של תהלים ואחריהם של נביאים, ואע"פ שהנביאים קדשתם יתרה מן הכתובים כמו שיתבאר במקומו במסכת שבת [קט"ו ע"א], מכל מקום לא מדרך קדימת מעלה אנו מקדימין אותם, אלא מדרך קדימת זמן, ומקראות של תהלים נאמרו קודם אותם המקראות של נביאים הנזכרים בברכות וראוי להזכירם על הסדר שנאמרו, ונחלקו בגמרא ר' יהודה ור' יוסי במקראות סמוכים אם הם עולים לאחד או לשנים, והוא שאמרו ז"ל בגמרא, [תהלים כ"ד] שאו שערים ראשיכם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד, ומקראות הסמוכים להם שהם, שאו שערים ראשיכם ומי הוא זה מלך הכבוד, ראשונה עולה לשנים, ושניה שלש, ר"ל שהמקראות השנים משלימין לשלש, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר ראשונה אחת, שניה שתים, פרוש שמקרא שני, ר"ל מי זה מלך הכבוד, אינו עולה כלל לא בראשונה ולא בשניה, שמצורף הוא לראשון ובראשון הוא נחשב, ובפרושי התלמוד פרשנוה בפנים אחרים, [שם מ"ז] זמרו אלים זמרו זמרו למלכנו זמרו, ומקרא הסמוך לו והוא, כי מלך על כל הארץ אלים זמרו משכיל, שתים, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אחת, שלדעת ר' יהודה אין מקרא הראשון ר"ל זמרו למלכנו, נחשב אצלו, ולשונם בגמרא על זה דלא אשלטיה אלא בחדא אומה, ובגמרא אמרו גם כן ושוין במלך אלים על גוים אלים ישב על כסא קדשו [שם] שהם אחת, פרוש שמקרא שני ר"ל אלים ישב על כסא קדשו, אינו מן המנין, שאין זה לשון מלכות, וכן נחלקו בקצת המקראות שיש בהם זכר לשנים מן הברכות, הם נזכרים, כגון [ויקרא כ"ג] שבתון זכרון תרועה, שיש בו לשון זכירה ולשון תרועה, אמרו שם אומרו עם הזכרונות ואומרו עם השופרות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו אומרו אלא עם הזכרונות, מלכות שיש עמה תרועה כגון [במדבר כ"ג] ותרועת מלך בו, וכגון [תהלים צ"ח] בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך יי, אומרו עם המלכיות ואומרו עם השופרות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו אומרו אלא עם המלכיות, ובמקרא זה נהגו כר' יוסי לומר בשופרות [שם] בחצוצרות וקול שופר וגו', תרועה שאין עמה כלום כגון [במדבר כ"ט] יום תרועה יהיה לכם, אומרה עם השופרות, ר' יהודה אינו אומרה כל עקר, וכבר התפרסם בסדור המחזורים המקראות שנהגו העם לאומרם עם נסח הברכות.
וזהו כלל סדורם של ברכות במוסף, אבות ומוסיפין בה זכרנו לחיים, וגבורות ומוסיפין בה מי כמוך אב הרחמן, וקדשת השם ומוסיפין בה ובכן ובכן ובכן וחותם המלך הקדוש, אתה בחרתנו מפני חטאינו, כדי להזכיר קרבן מוסף היום, והר"א ז"ל חדש בו דברים לומר את מוספי יום הזכרון מפני שהם שני מוספין של ראש חדש ושל ראש השנה, ומקצת חברים נוהגין להזכיר סיום מקרא של מוסף, ר"ל מלבד עולת החדש, אע"פ שאין זכירה לראש חדש בראש השנה כמו שאמרו [עירובין מ' ע"ב] זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, והוא מנהג נאה ומקובל, ואמנם הרב ר' אשר מבדרש כתב שאין למנהג זה מקום אלא ביום ראשון, ר"ל לומר את מוספי וכו', ולא נראו לי דבריו שלא מצינו חלוק תפלה בין ראשון לשני בשום מקום, וכשאנו מקדשין את השני ליום הראשון אנו מקדשין אותו בכל ענין תפלה, וכשם שמזכירין בו מוסף של ראש השנה כך [אין] ראוי לבטל בו של ראש חדש, שהרי האחד תלוי בחברו אם ראש השנה הוא ראש חדש הוא, אם אין ראש חדש אין ראש השנה, ואחר שסיים תפלת מוסף, ר"ל ומפני חטאינו, אינו חותם אלא אומר עלינו לשבח ואוחילה לאל, ונוהגין עכשו להתחיל משם שליח צבור בפיוטין של תקיעתות, ומתחיל במלכיות, ר"ל על כן נקוה לך, ואחר שגמר פסוקים של מלכיות חוזר ואומר מלוך על כל העולם כולו בכבודך וחותם בשתיהן, ר"ל במלכיות ובקדשת היום, ואומר מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואם הוא בצבור תוקעין קשר"ק ואומר שאר הצבור בלחש היום הרת עולם, ומתחיל בזכרונות, ונהגו להתחיל משם בתקיעתות של זכרונות, ואחריהן מתחיל בברכת זכרונות, ר"ל אתה זוכר, ונהגו קצת מסדרין לכלול אחר הפסוקים יעלה ויבא על שם ויזכר זכרוננו, וחותם זכרנו בזכרון טוב וכו' עד זוכר הברית, ובצבור תוקעין קש"ק ואומר הצבור היום הרת עולם, ומתחיל בברכת שופרות ובצבור מתחילין בפיוטי תקיעתות של שופרות, ואחריהן מתחיל ברכת שופרות, ר"ל אתה נגלית, וחותם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים, ובצבור תוקעין קר"ק ואין אומרין היום הרת עולם, אלא מתחיל שליח צבור ברכת עבודה ואומר ברכת הודאה ומוסיפין בה וכתוב לחיים, ובצבור אומר ברכת כהנים, ואומר שים שלום ומוסיפין בו בספר חיים וכו' ובצבור נהגו לומר היום תאמצנו ואחריו בספר חיים וכו' ואומר קדיש שלם, ולאחר תפלה מריעים תרועה גדולה במקום שנהגו אלא שאין אנו נוהגין בה עכשו כמו שכתבנו הטעם, והולכין לבתיהם בשלום.
הגיעה שעת המנחה חוזרין ובאין לבית הכנסת עומד השליח צבור פותח באשרי ובא לציון ובתפלה נסח שלה כנסח של שחרית, ואומר אבינו מלכנו, ואם חל להיות בשבת אומר צדקתך אחר סדור אבינו מלכנו במקום שנהגו לומר תפלת אבינו מלכנו בשבת, אע"פ שיש חולקים בדבר כמו שכתבנו, ובמקום שלא נהגו לומר אבינו מלכנו בשבת אומר צדקתך אחר תפלה כשאר שבתות, שכן כלל מסור ביד הזקנים הבקיאים במנהגות שלא לבטל צדקתך אלא בשבת שיש בו הלל, חוץ מארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שמבטלין אותו אע"פ שאין שם הלל, והטעם מפני שכבר היה הלל במקדש כמו שהתבאר במקומו [פסחים ס"ד ע"א], וערבית כניסת יום שני ותפלות של מחרתן הרי הם כיום ראשון לכל דבריהם עד תפלת ערבית של מוצאי יום טוב שמבדילין בתפלה ועל הכוס כשאר מוצאי יום טוב, ויתבאר דין תפלת כל שאר ימי התשובה בפרק שאחר זה, וכן יתבאר שם ענין מה שנהגו להשכים בלילות בימים אלו דרך כלל, אע"פ שבליל ראש השנה נוהגים כן גם כן, הכל יתבאר שם דרך כלל, ואין הכונה לבאר הנה אלא תפלת ראש השנה בלבד.
<h2>דף לה.</h2>
ומתוך שעלה בידנו שאין שום חלוק לתפלות בין ראשון לשני, הולך וקובע סדר ברכותיו כדרך שקובען בראשון, אלא שראינו מחלקת בין הגאונים בברכת שהחיינו, יש אומרים שאינו צריך להזכירה בשני שהרי שני ימים טובים של ראש השנה קדשה אחת הן, וכשם שאין המברכו בלילה צריך לחזור ולברכו ביום כך אינו צריך לחזור ולברכו בשני מכיון שברכו בראשון, ואע"פ שבברכת שופר אנו מברכין אותו אעפ"י שכבר הזכירהו בלילה, לא לקדשת היום אנו מזכירין אותו אלא מטעם השופר, אבל בשני אין צריך להזכירו לא בשופר ולא בקדוש, אבל יש מי שפרש בזה שמאחר שמגזרת הכתוב אין קדשה אלא ליום אחד ומספק הוא שקבעוה לשנים דינו כראשון לכל דבר, ובזמן הזה גם כן שמתורת מנהג אנו מחזיקים בקדשת שני ולא מכח ספק, מכל מקום אנו נוהגין בו כהלכותיו של ראשון, שהרי במנהג אבותנו אנו צריכין להחזיק בקדשתו וכבר היו הם נוהגין בו כראשון, כן כתב הרב ברצלוני ז"ל, והביא עוד הטעם שאין קדשתם קדשת יום אחד שהרי אסור לאפות מיום טוב לחברו, ואמת שדבריו נכוחים, אבל הראיה אינה מן השם, מכל מקום כדבריו אנו נוהגין ואין אנו מחלקים שום חלוק בתפלה בין ראשון לשני.
ודברים שבין ראשון לשני בשאר דברים אין זה מקומם, יתבאר בג"ה בבאור הלכות ימים טובים, אבל מה שראינו בקצת דברי הגאונים שהתירו להתענות בראש השנה מצד היות התענית חלק מחלקי התשובה ונתיב מנתיבותיה כמו שיתבאר, והתר זה לא השוו בענינו כל הגאונים יש שהתירו להתענות אף ביום ראשון ואפילו בשבת אם חל להיות בשבת או בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים, ויש שלא התירו אלא ביום שני, ויש שאוסרין אף בשני, וכבר נשאו ונתנו הגאונים בענין זה, מצד שכבר היה מנהג קדום בימיהם בימי קצת זקנים ויחידים להתענות בכל אותם הימים הן יום טוב הן שבת, ולהרבות בתפלות וצדקות, ולהיות עומדים באימה וביראה מהיום הבא ומפחד היותו, והיו סומכים מנהגם אל מה שראו ממנהגות רבותינו הקדומים לעשות כן לפי מה שמצאו במדרשות, כענין מה שאמרו בדרש [ויק"ר ל' ז'], ולקחתם לכם ביום הראשון [ויקרא כ"ג] וגו', למדינה שהיתה חייבת למלך וכו', וכבר קדם לנו ספורו, ובסוף הדרש אמרו, כך ראש השנה גדולי הדור מתענין והב"ה מתיר להם עוד שליש, מראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענין והב"ה מתיר וכו', יום הכפורים כלם מתענים וכו' כמו שכבר קדם לנו, מכאן סמכו של בית קצת הגאונים להתענות בשני ימים טובים של ראש השנה ובשבת שבתוך עשרת ימי תשובה, היתה כונתם בזה שאין דמיון בין ימים אלו לשאר שבתות ושאר ימים טובים שאסור להתענות בהם כמו שיתבאר בענין הלכות תענית, מפני שבימים אלו העירונו הערות תוריות היותו ית' יושב על כסא דין וספרים פתוחים לפניו להביא כל נעלם במשפט אם טוב ואם רע, עם דעתם אמרם ז"ל [ברכות י' ע"א] אפילו חרב מנחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, וכאמרו ע"ה [ישעיה נ"ה] דרשו יי בהמצאו, ומפני זה נהגו להתענות ולהרבות בסליחות ובבקשות ותפלות עם הצבור, והיחיד כל אחד ואחד לעצמו בין בשבת בין ביום טוב, והתפשט מנהג זה עד שכתב אחד מהם בתשובת שאלה, כבר נהגו להתענות בהם ולהרבות בתחנונים ואם יכולין כל ישראל לעשות כן יעשו וצריכים הם לכך וכן המנהג בשתי ישיבות, והרבה מהם היו חולקים בדבר והיו אוסרין לגמרי מפני שאסור להתענות בשבתות וימים טובים כמו שיתבאר, ויש שהיו מוחין בדבר מצד אחר מפני שאפשר לטעות ולתקן מאכלו מבעוד יום ומכינים מיום טוב לחברו או מיום טוב לחול ונמצאת תקנתם קלקלתם, ורב נטרונאי ז"ל היה מכריע בדבר מדרך פשרה שלא להתענות ביום ראשון וכל שכן בשבת ושיהו מתענין בשני שאינו מן התורה, וכבר היו שם גם כן מכריעין לדעת אחרת ליתענות אף ביום ראשון אבל לא בשבת, אלא שזה המכריע היה בא מכח הלכה ולהתיר כן בכל יום טוב, ר"ל להתענות בהם, מפני שדעתו לפסוק כר' אלעזר [פסחים ס"ח ע"ב] שאומר בכל יום טוב או כלו ליי או כלו לכם חוץ מעצרת ושבת, ויש מי שהתיר תענית מצד תשובה אף בשבת כמו שיתבאר דרך פרט בבאור ענין התעניות בג"ה, וסוף דבר הרבה מן הגאונים היו נוהגין בענין זה זה בכה וזה בכה עד שנתגלגל הדבר אצל חכמי הדורות האחרונים ומחו בדבר, והורו שלא להתענות אף בשני, והעושה כן הרי זה מחלל יום טוב ועובר על דברי חכמים ומכריע את עצמו לכף חובה וכל שכן בשבת שאסור להתענות, והרי תשעה באב שהוא תענית צבור ושמוטל עלינו להתענות בו ושמצותו מצד התשובה, שהתעניות הקבועים כלם כדי להעיר את התשובה הם קבועים כמו שיתבאר, ועם כל זה הוא נדחה מפני השבת, ולא עוד אלא שמעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתה, ובפרק יום הכפורים [פ"א ע"א] אמרו ומה ענוי שאינו נוהג בשבתות ובימים טובים ענש וכו', וכן אמרה תורה [דברים ט"ז] ושמחת בחגך וג', וכבר נקרא יום טוב של ראש השנה חג שנאמר [תהלים פ"א] בכסא ליום חגנו, ומכל אלו הצדדין בטלה הלכה את המנהג, אלא שמתוך כך קבעו להם להתענות ערב ראש השנה, ולא חששו למקצת ערב יום טוב האמור במגלת תענית כמו שיתבאר, והוא מנהג נאה, אבל ביום טוב ודאי אין תענית כלל, ואם אמר [ישעיה נ"ה] דרשו יי וגו', לא התענית בלבד היא הדרישה אלא תשובה ומעשים טובים, ולא עוד אלא שאף עונג שבת ויום טוב בכלל הדרישה הם, ולא נאמר באנשי ננוה וירא אלים את שקם וגו' אלא [יונה ג'] כי שבו מדרכם הרעה, וכן עזרא לא אמר להם לישראל ביום זה שיתענו אלא אמר להם [נחמיה ח'] לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, כי הערת המבוקש בידיעת דרכיו וזכירת נפלאותיו יתע' המבוקשת בשביתת החגים גם כן הערה נכבדת ונאותה, וכל הערות התפלות והבקשות גם כן יפנו אליה עין בעין, אמר דוד ע"ה [תהלים פ"ו] האזינה יי תפלתי והקשיבה בקול תחנונותי, כי אתה יי טוב וסלח וגו', אמר בסמוך לזה [שם] הורני יי דרכך וג', נמצאת למבינים היראה המבקשת מבוא לשמחה המכוונת, וכן העיר על השמחה בדבריו הפונים אל זה היום על דעת בעלי מדרשות אמר [שם צ"ח] הריעו ליי כל הארץ וגו', אמרו זמרו ליי בכנור וגו', בחצוצרות וקול שופר וג', וכל זה דמיון המשך מליצות להערת שמחה מכוונת, ואמר אחר זה כרומז ליום הנועד לשפוט את העם משפט צדק אמר [שם], לפני יי כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק וג', אמר שעם היות ידו ית' מאחזת פני כסא המשפט ראוי לשמוח על מה שיגיע לאדם בהערותיו מהתבונן בנפלאותיו ית' והוא אמרו אחר זה, [שם ק'] עבדו את יי בשמחה באו לפניו ברננה, ואחר זה העיר לשמחה מה זו עושה, ר"ל מה הוא הענין הראוי לשמוח עליו, והוא אמרו [שם] דעו כי יי הוא האלים וגו', רמז בזה ידיעתו וידיעת דרכיו ית' והוא אמרו דעו וג', ובאמרו [שם] עמו וצאן מרעיתו, רמז היותנו תלויים בהשגחתו ית', והודיע אחר זה שמן הראוי לפי הנמשך להרבות בתפלה, לבקש מלפניו ולהתחנן לו ית' ברוב תפלות ובתחנונים בתום לבב ובנקיון כפים, ואז נעמוד בטוחים על יעודי הנביאים כלם ועל קיום הבטחות, לא שיפול יאוש בלבבנו להמשך תוחלת ולאורך גלות, והוא שקרא זה בלשון אמונה על דרך אמרו במקום אחר [שם צ"ב], להגיד בבקר חסדך וגו', רוצה במלת אמונה גם כן היותנו בטוחים לקיום הבטחתו, שלשון נאמנות יפול בלשון בהיות האדם מקיים דבריו והבטחותיו, וכן יאמר עליו ית' על צד משל, וכבר רמזו זה באמרו ומקיים אמונתו לישני עפר, וכן ונאמן אתה להחיות מתים, כל זה לקיום ההבטחה אם לתחיה המיועדת כמו שהתפרסם מן הקבלה, אם להגבהת השפלים, על דרך משל רמז על הגאלה על דרך קצת מפרשים, על דרך אמרו [ישעיה כ"ו] הקיצו ורננו שוכני עפר, וכן על דעת קצת רבותינו במיתי יחזקאל, כמו שאמרו קצתם בפרק חלק [סנהדרין צ"ב ע"ב] משל היה, רוצה בו היותם נקראים כן לרוב שפלותם, עד שלרוב שפלותם בא התמה עליהם [יחזקאל ל"ז] התחיינה העצמות האלה, וכבר העיד הספור על זה והוא אמרו [שם], בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה וגו', הנה אני פותח את קברותיכם וגו' והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, והיא הכונה במה שיעדו בהגדות על מלך המשיח שהוא יחיה מתים, וכבר רמזו גם כן הם בענין מתי יחזקאל דעת אחרת ואמרו [סנהדרין שם], אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה, רוצה בו על הרקות הנמצא בהם וחסרון הידיעה מהם שהיא המיתה באמת, והוא אצלי אמרו [יחזקאל שם] ונתתי בכם רוח וחייתם וגו', ולהעיר על זה, ר"ל היות נעדרי הידיעה קרויין מתים, אמרו חכמי המוסר על רופא אחד עיין במלאכת הרפואה יפה וראה בספר אחד מחכמיהם דבר זה לשונו, בבית הנזירים אשר בהודו תמצא עמודים יפרחו מהם עשבים יחיו המתים, והרופא הסכל הניח הדבר על פשוטו, ויחפז ללכת ויחפש ולא מצא, עד בא רעהו וחקרו עד אשר הגיד את לבו, והוא באר לו הדבר כי העמודים הם משל לחכמים והעשבים הם דבריהם וחידותם והמתים הם בני אדם הרקים, וסוף דבר על אי זו מן הכונות כל קיום הבטחה יקרא אמונה, אלא שמכל מקום ראוי לפרש באמרו ונאמן אתה להחיות מתים, על התחיה המיועדת, ואצלי באמרו ונאמן אתה להחיות מתים דרך צחות, על צד אמרו [תהלים ל"א] בידך אפקיד רוחי, ר"ל שהושאלה שיבת הרוח לפקדון בידו ית', אמר שהוא נאמן בפקדונו להשיבה לבעליה למועד אשר דבר אותו אלים, ואמנם כונת נעים זמירות הנה להעיר האדם לתפלה ולתשובה אחר דעתו היות השגחתו ית' תלויה בענינו ואז יגעהו גמול מאתו ית' לקיים הבטחותיו לאלף דור, ר"ל אף לארך זמן, והוא אמרו [שם ק'], באו שעריו בתודה וגו' הודו לו ברכו שמו, כי טוב יי לעולם חסדו עד דור ודור אמונתו.
